פסק-דין בתיק ת"פ 876-08

רקע כללי והצגת המחלוקת

1.    אקדים ואומר בפתח הדברים כי החלטתי לזכות את הנאשם וזאת על יסוד סעיף 34יט   לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין") ומן הנימוקים שיפורטו להלן.

2.    הנאשם ניהל בתקופה הרלוונטית לכתב האישום משק חקלאי במושב עולש (להלן: " המשק").

3.    על פי האמור בכתב האישום, בביקורת שנערכה במשק על ידי מפקחי משרד התמ"ת ביום 1.6.05  נימצא כי הנאשם ניכה משכרם של 7 עובדים זרים שהעסיק (להלן: " העובדים") בכל אחד מן החודשים מרס ואפריל 2005 סך של 220 ש"ח עבור הוצאות מגורים שהיו בבעלותו אותם העמיד לרשות העובדים. סכום זה עלה על השיעור המרבי שהיה מותר בניכוי אותה עת שעמד על סך של 121 ש"ח בלבד. זאת כפי שנקבע בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים) התש"ס - 2000 (להלן: "התקנות"). בגין עובדות אלה יוחסו לנאשם עבירות של ניכוי יתר משכר העובדים בהתאם לסעיפים 1ה 2(ב)(4) ו-4 לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) התשנ"א - 1991 (להלן: " חוק עובדים זרים").

4.    על העובדות הנ"ל, כפי שפורטו בכתב האישום, אין הנאשם למעשה חולק ועיקר טענותיו נוגעות לשאלת האשמה. זאת בשים לב למכלול הנסיבות ולתשתית העובדתית כפי שזו נפרשה בפני בית הדין.

למען שלמות התמונה יצויין - כי בגין ניכויי יתר אלה הוטלו על הנאשם בתחילה וטרם להגשת כתב האישום קנסות מנהליים המתייחסים לכל אחד ואחד מן העובדים. קנסות שהצטברו, נוכח מספרם של העובדים, לחיוב כספי משמעותי של עשרות אלפי שקלים.

בנסיבות אלה ולאור טענותיו בסוגיית האשמה הגיש הנאשם בקשה להישפט, ובאופן זה הובאה המחלוקת שבין הצדדים לפתחו של בית דין זה מכוחו של כתב האישום המייחס לנאשם את העבירות הנזכרות לעיל.  

5.    מן הראיות שהוצגו בפני עלה - כי שבעת העובדים החלו העסקתם אצל הנאשם במועדים שונים כדלקמן:

§          עובד מס' 1 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/04.

§          עובד מס' 2 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/03.

§          עובד מס' 3 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 8/02.

§          עובד מס' 4 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/04.

§          עובד מס' 5 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/03.

§          עובד מס' 6 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/04.

§          עובד מס' 7 החל לעבוד אצל הנאשם בחודש 9/04.

(ראה - נ/2, נ/3, נ/5 ו- נ/6)

       כן עלה - כי על אף שהנאשם היה רשאי לנכות משכרם של העובדים ניכויים בגין הוצאות המגורים שהעמיד לרשותם כבר מתחילת העסקתם - הרי בפועל הוא לא מימש זכות זו עד לחודש 2/05 (כולל) ולא ניכה משכרם דבר בגין הוצאות אלה או בגין הוצאות אחרות מותרות בניכוי. זאת, על אף שחלק מהעובדים הועסק תקופה ניכרת יחסית עד למועד זה.

בעדותו בפני נתן הנאשם את הטעם לאי הניכוי משכר העובדים עד לחודש פברואר 2005 שהיה לדבריו אותו טעם עצמו שהביא לניכוי ביתר בחודשים מרס ואפריל 2005  Uעד לחודש ספטמבר 2005 (כולל). טעם זה היה נעוץ לדברי הנאשם בהסתמכותו על הטיפול שטיפל בענייניו מנהל החשבונות שסייע לו באופן שוטף מזה עשרות שנים. מנהל החשבונות מצדו הסתמך בהקשר זה על חוזר שקיבל לדבריו מחברת כוח האדם שטיפלה בהבאת העובדים לארץ.

משמע, לגרסת הנאשם - שלא נסתרה - הייתה זו טעות שבדין שנעשתה בתום לב שמקורה בהסתמכות על גורם מקצועי והיא שהביאה לכך שבמהלך התקופה שעד לחודש מרס 2005 לא נוכה משכר העובדים דבר בגין הוצאות מגורים ומאידך - אותה טעות עצמה הביאה לניכוי ביתר משך תקופה מוגבלת בסכום לא גבוה העולה על הסכום החודשי המרבי הקבוע בתקנות. לגרסת הנאשם, טעות זו תוקנה בסופו של יום ביוזמת מנהל החשבונות שהתבסס בעניין זה על חוזר נוסף ומעודכן שקיבל מחברת כוח האדם.